אני אספר לכם בקצרה ואנסה להעביר לכם את השיעור שלי:איך נראו חיי :יום השחרורבשנייה שנכנסתי לטרמפ שהוציא אותי מתל השומר לכיוון תל אביב שכחתי בכלל שהייתי חיילת. שנתיים אפורות של פקידת לשכה הפכו ברגע אחד לדבר הכמעט הכי מיותר שעשיתי בחיים שלי.
הנסיעה הייתה ארוכה ומייגעת ,כל הדרך התנגשו לי מחשבות במוח, ויצרו לי לחץ ומועקה שהתפשטו לכיוון הבטן שהחלה לאותת על מצב מצוקה. אמא שלי התחילה לשבת לי על הווריד שיש לי עוד שתי בגרויות להשלים, אבא שלי שלח לי הודעות נוסטלגיות בנוסח, כמה מתוקה נשמעתי כשהייתי קטנה וידעתי מה אני רוצה להיות שאהיה גדולה: לא פחות ולא יותר מעורכת דין מפורסמת. אגב הוא בטוח שזה חלום שאני מתה להגשים ואעשה הכול עבורו, רק שאני מאז ילדותי הלכתי לטייל במחוזות אחרים וקצת איבדתי את הדרך בקשר למה שאני ומי שאני.
יונתן החבר שלי עושה לי קטעים עם נטע החברה הכי טובה שלי, ועל זה אני בכלל לא רוצה לדבר. מכל הלחצים והיו מספיק כאלה, הדבר שהטריד אותי יותר מכל זה איך אני מוצאת עבודה שתכניס לי כמה שיותר כסף וכמה שיותר מהר. כשהגעתי הביתה הייתי כל כך עייפה מכל המחשבות אז פשוט נשכבתי על המיטה ונרדמתי.
מי שגרם לי לפקוח את העיניים היה קולם הענוג של "קולדפליי", שהצליחו להפיח בי רוח חיים מחודשת, אבל אל תדאגו זה היה בדיוק לשתי דקות, כי בדקה השלישית הבית היה מוצף באורחים שצרחו לי באוזן "ה-פ-ת-ע-ה!!!" הרגשתי שעוד רגע אני פורצת בצרחה כי גם נבהלתי אבל בעיקר משום שאם יש משהו שאני לא סובלת זה מסיבות הפתעה. אז בלעתי את הגוש בגרון והייתי על תקן של חצי מטומטמת ערב שלם, והמחשבות בתוך המוח הגיעו למצב של פיצוץ. בלילה שתיתי חצי בקבוק אופטלגין.
התקופה שאחרי השחרור:התקופה הזו הייתה סיוט מארץ הסיוטים, במשך חודש שלם החלפתי שלוש עבודות!!! רציתי לחנוק את כל מי שהיה סביבי. מה שכן הבנתי זה שמלצרות במסעדה תל אביבית זה לא אני (כי באמת יש גבול לרמת הפלצנות שיש בכוחי להכיל).
בנוסף: ברור כשמש שאני לא מוכרת בגדים, כי לא הצלחתי למכור אף בגד וגמרתי את כל המשכורת שלי על החנות, והדבר הכי חשוב, אבל ממש, זה שהכרתי בעובדה שלעולם לעולם, לעולם לא אעבוד באף מוקד שירות לקוחות של חברה סלולרית כי זה פשוט להחליט במודע להפוך את עורך לשק אגרוף של כל האנשים הכי מתוסכלים בעולם. כל המצב הזה השאיר אותי עצבנית ומרירה, ולא מצאתי את עצמי.
אז אחרי שפיטרו אותי ואחרי שהתפטרתי,אחרי שהעפתי את יונתן החבר שלי וצרחתי על אמא שלי, אחרי שניתקתי ליועצת הלימודים הקרצייה הבלתי נסבלת שניסתה לשכנע אותי להתחיל קורס מתמתיקה עוד שבוע (חשבתי שבא לי לחנוק אותה,) ואחרי שהפסקתי לדבר עם אבא שלי הפנטזיונר, פשוט נשכבתי על הספה וצפיתי שבוע שלם במרתון מטורף של "אבודים" (3 עונות),בוהה בג'ק החתיך ההורס ומנסה להבין אם קייט מטומטמת שהתאהבה בסוייר או שאני סתם חננה בננה שדלוקה על רופא.
נקודת המפנה ? אחי והארה: אני יכולה לספר שעות על כל החיים הדי אומללים שלי אבל זה ילאה אתכם ואין שום סיבה. מה שכן אספר זה שאחי המהמם התיישב איתי אחרי שמצא אותי בוכה כי בסוף גם "אבודים" נגמרה, והתחלתי לראות שידורים חוזרים של "מלרוז פלייס" (שלכל הדעות זה פאתטי), אכלתי כמו פרה, והמשכתי לחפש עבודה, (וברור שלא מצאתי).
אחרי שהוא התיישב לידי, הוא לא נתן לי להוציא מילה מיותרת מהפה כי באמת שדיברתי שטויות, הוא הסביר לי את מה שהתרוצץ לי במוח והפך לפיצוצים רק שלא ידעתי לתרגם את זה כמוהו. ולהלן תקציר מדבריו ההגיוניים משהו של אחי היקר:עשרת הדיברות של אחי, או למה כדאי לנסוע לחו"ל:1. במשך כל החיים אנחנו נתונים ללחצים של החיים הכובלים אותנו בתוך מסגרות מחייבות ולוחצות: משפחה, בית ספר, בגרויות, צבא, מדינה (יקרה אך משוגעת.) אנחנו נמצאים בתוך סיר הלחץ הזה ונתונים להשפעות חיצוניות ולאו דווקא הגיוניות מה שגורם לנו לרצות את כל העולם ולעשות דברים עבור כולם אבל לא עבורנו.
כתוצאה מזה אנחנו מרגישים חוסר מיצוי, תסכול גבוה, בלבול ואכזבה. 2. בגיל עשרים אכן הגענו לגיל בו אפשר לקחת את החיים שלנו בידיים ולהחליט שדבר ראשון אנחנו לא מחליטים, אלא לוקחים פסק זמן מהחיים לתקופה שנרצה כל עוד יתאים לנו. ולפי דבריו של אחי הקשיש לא תהיה עוד הזדמנות כזאת, כי להיות חלק מהחיים זה לחזור לסעיף א, שאליו בלאו הכי נחזור כי .... מה לעשות אלה החיים. 3. צריך וחשוב להתנסות בחיים בחוויות שונות ומגוונת כי זו הדרך ללמוד, על בשרנו, רק ככה לומדים, זה מה שנקרא בית הספר האמיתי של החיים.4. רק בארץ אחרת, במרחק סביר מהחיים ה"אמיתיים" שלנו נוכל להתחבר לעצמנו ולהיות פעם ראשונה אנחנו באמת, לא סתם. הכוונה לדאוג לעצמנו, לפרנס את עצמנו, לקבל החלטות גם אם שגויות וללמוד מהן. להתנתק מההווי השגרתי והמוכר מהחדשות המתסכלות, מהשליטה של כולם בנו.
רק בארץ אחרת נצבור חוויות חדשות, נחווה דברים לא מוכרים, ניתן לעצמנו את פסק הזמן לו כל בר אנוש זקוק, רק אז נוכל להרגיש. 5. חייבים לנסוע לחו"ל, לטייל, לנפוש, ללמוד, להכיר, לחוות, לטעום, לדעת. לחיות. 6. אין שום מקום בארץ בו ניתן לחסוך כסף בזמן קצר. פשוט אין ותפנימו את זה כמה שיותר מהר!!!7. צריך לקחת החלטות בחיים. 8. צריך להיות אמיץ כי מי שלא, נשאר מאחור, ובסוף מצטער. 9. צריך לנסוע לעבוד ולהרוויח כסף, אח"כ לטייל כמה שאפשר, וכמה שיותר. 10. אחרי הכל, צריך לקבל את ההחלטות הבאמת חשובות, כמו מה נרצה לעשות כשנהיה גדולים, ואז להתוות את הדרך. (אבל... אז גם יהיה הרבה יותר כסף, כי מה לעשות רק שם אפשר לעשות את זה בגדול.)טוב, אז אחרי שבכיתי כמו תינוקת והרגשתי איך כל הלחצים של חיי מתפוגגים לתוך חולצתו של אחי הבנתי שהצדק עימו.
ערב שלם גלשתי באינטרנט והייתי בכל העולם. ידעתי שמה שלא יהיה,פה אני לא נשארת. אני נוסעת לקחת פסק זמן. נכון שהיו המון הצעות עבודה מפתות ואפילו דברים שנשמעו לא אמינים אבל סמכתי על עצמי כי אני כבר ילדה די גדולה. ההחלטה ? לנסוע, להתנתק, לעבוד, ולחסוך: שלושה שבועות אחרי זה נחתתי בארה"ב ומי שקיבל את פני היה מאור החמוד מחברה שמוכרת מוצרי ים המלח בעגלות. לקח לי זמן להבין מה קורה איתי ופתאום לקלוט איזה שינוי עשיתי בתוך החיים, ואני לרגע לא מצטערת. אני נמצאת במיאמי בדירה עם עוד ארבעה חבר'ה צעירים, אנחנו עובדים המון שעות אבל אין ספק שזה משתלם, כי כל חודש שעובר חשבון הבנק שלי גדל ומועד הטיול הגדול שלי למזרח מתקרב.
אני לא חושבת על שום דבר חוץ מההווה, ובחיים לא ישנתי טוב יותר כמו כאן.יש פה אווירה מטורפת של שמש, חוף, ים, חבר'ה, מסיבות, ועבודה, הרבה עבודה. אבל בסגנון אחר ממה שהכרתי עד היום. החיים שלי נקיים, אני לא חיה בלחץ ואף אחד לא אומר לי מה לעשות. פעם בשבוע יש לי יום חופשי אני לוקחת את האוטו ונוסעת לבדי, בחיים לא האמנתי שיהיה לי כזה בטחון לנהוג על וואן לבד בארץ זרה.
דווקא הזרות הזאת היא מה שמקרבת אותי לעצמי. אני צוברת חוויות ופוגשת טונות אנשים, יכולתי אפילו להישבע שראיתי את ג'ק מאבודים (סתם בצחוק, היה איזה אחד שדומה לו). הכל פה אחר שונה הרבה יותר מעניין מהיר וצבעוני.אני חושבת שכל אחד בגילי, או כל מי שעובר את התקופה הזו שאחרי, כל הבלבול והמתח והרצון לרצות אחרים כל הזמן , מרגיש כל כך מותש ולכן הוא זקוק לתקופה המנטרלת הזו.
יותר מזה ההחלטה הזו היא כורח המציאות. לא תהיה עוד הזדמנות כזו להיות פעם בחיים משוחרר מהכל, בלי מחויבות לשום דבר רק לעצמי!!! ומה שאני עושה אני פשוט דואגת לעצמי. גם להווה וגם לעתיד. תחשבו טוב ותראו שאני צודקת, לי טוב היום, גם לכם יכול להיות. באמת. רק תחליטו להעז!!!
תודה רבה ל: נעמה פרידמן שעמלה רבות לכתוב את המאמר הנפלא והמעניין הזה,
מצוות בומבה גו"ב וצוות פאוורפון
http://www.bombajob.co.il - עבודה בחו"ל - בומבה ג'וב
http://www.ipp.co.il - פאוורפון פרסום אתרים
מקור המאמר: www.articles.co.il מאמרים לשימוש חופשי.
